שלושת עמודי התווך של הטרגדיה היוונית: אוריפידס, אייסכילוס וסופוקלס – חייהם, יצירתם והשפעתם
פריחה טרגית באתונה
אתונה העתיקה, במאה החמישית לפני הספירה, הייתה ערש הולדתו של ז’אנר הטרגדיה, ז’אנר שהטביע חותם בל יימחה על התרבות והספרות המערבית. בתקופה זו, שכונתה “תור הזהב של אתונה”, פרחו שלושה מחזאים דגולים: אוריפידס, אייסכילוס וסופוקלס. כל אחד מהם תרם תרומה ייחודית להתפתחות הדרמה, והמחזות שלהם ממשיכים להדהד ולהשפיע גם כיום. אייסכילוס, המבוגר מבין השלושה, נחשב לאבי הטרגדיה היוונית, והניח את היסודות לז’אנר. סופוקלס, הצעיר ממנו, שכלל את הטרגדיה והעמיק את העיסוק בדמויות ובפסיכולוגיה שלהן. אוריפידס, הצעיר מכולם, היה מחדש ופורץ דרך, שהעז לערער על מוסכמות חברתיות ודתיות. למרות ההבדלים ביניהם, שלושתם היו מחויבים לרעיון שהטרגדיה היא כלי חינוכי ומוסרי, שנועד לעורר בצופים מחשבה ורגש.
אוריפידס: המחדש הנועז
אוריפידס, יליד סלמיס בסביבות 480 לפנה”ס, היה דמות שנויה במחלוקת בתקופתו. הוא לא חשש לעסוק בנושאים שנחשבו לטאבו, כמו מעמד האישה, ביקורת על הדת והמלחמה, והצדדים האפלים של הטבע האנושי. מחזהו “אורסטס” הוא דוגמה מובהקת לכך. המחזה מתאר את אורסטס, בנו של אגממנון, שנאלץ לרצוח את אמו כדי לנקום את מות אביו. אוריפידס מתאר את ההתמודדות של אורסטס עם רגשות האשם והטירוף, ואת ההשלכות ההרסניות של מעשה הנקמה. בנוסף, הוא מעלה שאלות נוקבות על צדק, מוסר וגורל. “אורסטס” הוא מחזה מטלטל, שמציג את האדם במלוא מורכבותו וחולשתו. חידושיו של אוריפידס בדרמה היוונית היו רבים, החל מהשימוש בפרולוג (הקדמה) כדי להציג את הרקע לעלילה, וכלה באפילוג (סיום), שבו לעתים קרובות התערב אל כדי לפתור את הסבך הטרגי. אוריפידס היה מחזאי ששאף לא רק לבדר, אלא גם לאתגר את הצופים ולעורר בהם שאלות על העולם ועל עצמם.
אייסכילוס: האב המייסד
אייסכילוס, יליד אלואוסיס בסביבות 525 לפנה”ס, נחשב לאבי הטרגדיה היוונית. הוא היה הראשון שהוסיף שחקן שני לבמה, ובכך יצר את האפשרות לדיאלוג דרמטי. יצירותיו המוקדמות עסקו בעיקר במיתוסים ובגיבורים, אך בהמשך דרכו הוא החל לעסוק גם בנושאים פוליטיים וחברתיים. מחזהו “הפרסים” הוא דוגמה לכך. המחזה, שהוצג ב-472 לפנה”ס, מתאר את תבוסת הפרסים בקרב סלמיס מנקודת מבטם של המפסידים. אייסכילוס, שלחם בעצמו בקרב, מציג את הפרסים כאנשים ולא כאויבים, ובכך מעורר בצופים אמפתיה כלפיהם. הוא גם מעלה שאלות על היבריס (גאווה) ועונש, ועל מקומם של האלים בעולם האנושי. “הפרסים” הוא מחזה ייחודי, שמציג את המלחמה מנקודת מבט לא שגרתית, ומעורר בצופים מחשבה על משמעות הניצחון והתבוסה.
סופוקלס: האמן השלם
סופוקלס, מחזאי יווני קדום, יליד קולונוס בסביבות 496 לפנה”ס, נחשב לאחד מגדולי המחזאים של כל הזמנים. הוא כתב מעל 120 מחזות, וזכה בפרסים רבים בתחרויות הדרמה. יצירותיו מתאפיינות בעלילה מורכבת, בדמויות עגולות ומעמיקות, ובשפה עשירה ופיוטית. מחזהו “אנטיגונה” הוא אחת מיצירות המופת של הטרגדיה היוונית. המחזה מספר על אנטיגונה, בתו של אדיפוס, שמתעקשת לקבור את אחיה למרות האיסור שהטיל המלך קריאון. אנטיגונה מייצגת את חוקי האלים והמוסר, בעוד שקריאון מייצג את חוקי המדינה והשלטון. הסכסוך ביניהם מוביל לאסון, ומעורר בצופים שאלות על צדק, חובה ונאמנות. “אנטיגונה” הוא מחזה על התנגשות בין ערכים, ועל המחיר הכבד שמשלמים אלה שנאבקים על אמונתם.
השוואה בין שלושת המחזאים
מחזאי | תמות מרכזיות | סגנון כתיבה | חידושים טכניים | השקפת עולם |
---|---|---|---|---|
אוריפידס | צדק, נקמה, שיגעון, מעמד האישה, ביקורת על הדת והמלחמה | ריאליסטי, פסיכולוגי, נועז | פרולוג, אפילוג, דמויות מורכבות | ספקן, הומניסטי, ביקורתי |
אייסכילוס | היבריס, עונש, מלחמה, גורל, צדק אלוהי | נשגב, פיוטי, דתי | הוספת שחקן שני, מקהלה גדולה | דתי, שמרן, מאמין בגורל |
סופוקלס | חוק האדם מול חוק האלים, בחירה חופשית וגורל, צדק, מוסר, משפחה | מאוזן, הרמוני, קלאסי | דמויות עגולות, עלילה מורכבת | הומניסטי, מאמין בבחירה חופשית, אופטימי |
השפעה ומורשת
הטרגדיה היוונית, כפי שעוצבה בידי אוריפידס, אייסכילוס (מחזאי יווני קדום) וסופוקלס, השפיעה עמוקות על התיאטרון והספרות המערבית. מחזותיהם תורגמו לשפות רבות, והועלו על הבמות ברחבי העולם. הם גם היוו השראה למחזאים מודרניים רבים, כמו ז’אן אנוי, ברטולט ברכט ויוג’ין או’ניל. הטרגדיה היוונית ממשיכה להיות רלוונטית גם כיום, בזכות העיסוק שלה בנושאים אוניברסליים כמו אהבה, שנאה, צדק, נקמה וגורל. היא מזכירה לנו את מורכבותו של הטבע האנושי, ואת האתגרים העומדים בפנינו כחברה.
סיכום
אוריפידס, אייסכילוס וסופוקלס היו שלושה ענקי רוח, שיצרו את היסודות לטרגדיה היוונית, והשפיעו על התרבות והספרות המערבית לדורות. כל אחד מהם הביא לז’אנר את חותמו הייחודי, והמחזות שלהם ממשיכים לרגש, להטריד ולהצית את דמיונם של קוראים וצופים גם כיום.