משורר אמריקאי

מבוא: פנתיאון השירה האמריקאית – מוויטמן ועד בוקובסקי

השירה האמריקאית מציגה פסיפס עשיר ומגוון של קולות, סגנונות ונקודות מבט שעיצבו לא רק את הספרות בארצות הברית אלא השפיעו עמוקות על התרבות העולמית. מאמר זה יצא למסע בעולמם של שבעה משוררים אמריקאים מרכזיים, שכל אחד מהם הטביע חותם ייחודי ובל יימחה: וולט ויטמן, אדגר אלן פו, רוברט פרוסט, עזרא פאונד, ת”ס אליוט, פרנק או’הרה וצ’ארלס בוקובסקי. הם פעלו בתקופות שונות, מן המאה ה-19 ועד שלהי המאה ה-20, וייצגו גישות שונות לחלוטין לשפה, לצורה ולתפקיד השירה. החל מחזונו הדמוקרטי והמרחיב של ויטמן, דרך האפלה הגותית של פו, המודרניזם המורכב של פאונד ואליוט, נגיעות המסורת של פרוסט, ועד לריאליזם האורבני והמחוספס של או’הרה ובוקובסקי. מטרת המאמר היא לחשוף את המורכבות והעושר של יצירתם, תוך התבוננות בחייהם הסוערים לעיתים, בחדשנותם האמנותית ובהשפעתם המתמשכת, ולהציע לקורא, בין אם הוא חובב שירה ותיק או חדש בתחום, מבט מעמיק על דמויות מכוננות אלו ועל תרומתן לקאנון הספרותי.

היסודות של השירה האמריקאית: האופטימיות הקוסמית של ויטמן מול האפלה הגותית של פו

במאה ה-19 הונחו יסודות חשובים לשירה האמריקאית על ידי שתי דמויות קוטביות באופיין וביצירתן: וולט ויטמן ואדגר אלן פו. ויטמן, שנולד למשפחת חוואים בלונג איילנד ורכש את השכלתו בעיקר באופן עצמאי, פרץ לתודעה עם קובץ שיריו המונומנטלי “עלי עשב”. הוא דחה את מוסכמות השירה של תקופתו ואימץ את החרוז החופשי כדי לבטא חזון דמוקרטי, אופטימי ומרחיב, החובק את אמריקה על כל גווניה, את הגוף האנושי על יצריו (כולל נימה הומוארוטית ברורה) ואת הנשמה הקוסמית. שירתו אינה טריוויאלית, וחוקרת לעומק את הקשר בין הפיזי למטפיזי, מבלי לקבל שום מושג כמובן מאליו. עבודתו כאח במלחמת האזרחים ושירי ההספד שלו לאברהם לינקולן, במיוחד “הו רב חובל” (שזכה לעיבוד עברי מרגש על ידי נעמי שמר לזכר יצחק רבין), מוסיפים נדבך נוסף לדמותו ההומניסטית. לעומתו, אדגר אלן פו, שחייו היו רצופים טרגדיות – יתמות מוקדמת, יחסים עכורים עם אביו המאמץ, עוני, מאבק באלכוהול ואופיום, ומותה משחפת של רעייתו הצעירה וירג’יניה – הפך לאבי סוגות ספרותיות אפלות. הוא חקר את מצולות הנפש האנושית, את הפחד, הטירוף והמוות, בסגנון גותי ומלא מסתורין. יצירות כמו “העורב”, “אנבל לי”, “הרציחות ברחוב מורג” (הנחשב לסיפור הבלשי הראשון) ו”מפלת בית אשר”, מתאפיינות במוזיקליות לשונית ובאווירה קודרת ומהפנטת. מותו בגיל 40 נותר אפוף מסתורין, בין אם נגרם מהרעלת אלכוהול, כלבת או סיבה אחרת, ומשקף את האפלה שאפפה את חייו ויצירתו. יחדיו, ויטמן ופו מייצגים שני קולות מכוננים, המציעים מבט שונה בתכלית על החוויה האנושית והאמריקאית.

רוברט פרוסט: קול ניו אינגלנד בין מסורת למודרניות

רוברט פרוסט, משורר אמריקאי, ניצב כדמות ייחודית בנוף השירה האמריקאית, גשר בין המאה ה-19 למודרניזם של המאה ה-20. אף שנולד בקליפורניה, הוא הפך למזוהה לחלוטין עם נופי ניו אינגלנד הכפרית, שאותם תיאר בשפה פשוטה ונגישה לכאורה, אך טעונה במשמעויות עמוקות ובמורכבות פסיכולוגית. פרוסט, שזכה בארבעה פרסי פוליצר – הישג חסר תקדים למשורר – שמר על נאמנות לצורות שיריות מסורתיות, תוך שימוש במקצב וחריזה, בניגוד לרבים מבני דורו המודרניסטים. הוא למד לפרקים בדארטמות’ ובהרווארד אך לא סיים את לימודיו, ועבד בעבודות שונות, כולל הוראה וחקלאות לא מוצלחת, לפני שזכה להכרה. תקופה מכרעת הייתה שהותו באנגליה (1912-1915), שם פרסם את ספריו הראשונים והתחבר עם עזרא פאונד. שירים כמו “הדרך שלא נבחרה” הפכו לחלק מהתרבות הפופולרית, לעיתים תוך פרשנות שטחית, בעוד “תיקון חומה”, עם האמירה המפורסמת “גדרות טובות יוצרות שכנים טובים” (פתגם שאותו ייחס בשירו לאבי שכנו), ממשיך לעורר דיונים על משמעותו, כולל בהקשרים פוליטיים כמו בישראל. חייו של פרוסט היו רצופים גם טרגדיות אישיות, כולל מותם של ארבעה מתוך ששת ילדיו ושל אשתו אלינור. למרות שהזדהה פוליטית עם המפלגה הרפובליקנית, הוא זכה להערכה גם מיריבים פוליטיים כמו ג’ון פ. קנדי, שבטקס השבעתו קרא פרוסט את שירו “המתת בשלמות”. הוא נותר דמות אהובה ונקראת, המייצג קול אמריקאי שורשי, מהורהר ובעל עומק אנושי אוניברסלי.

אדריכלי המודרניזם והגולים: עזרא פאונד ות”ס אליוט

עזרא פאונד ותומאס סטרנס אליוט היו דמויות מרכזיות ומשפיעות בעיצוב המודרניזם בשירה האנגלית והאמריקאית, אך גם דמויות שנויות במחלוקת עמוקה. שניהם בחרו לחיות כגולים מחוץ לארצות הברית, בעיקר באירופה, והיו קשורים בקשרי ידידות והשפעה הדדית. פאונד, יליד איידהו, היה הכוח המניע מאחורי תנועת האימג’יזם, שדגלה בדיוק, בחיסכון ובדימוי החד. הוא שימש כמנטור וכעורך לרבים, כולל אליוט, שאותו סייע לפרסם. יצירתו המרכזית, “הקאנטוס”, היא אפוס מודרניסטי שאפתני ומורכב. אולם, פאונד פיתח גם דעות פוליטיות קיצוניות, שהחלו בהתנגדות לריבית קצוצה והתדרדרו לאנטישמיות ארסית ולהערצת הפשיזם של מוסוליני והיטלר. במהלך מלחמת העולם השנייה, שידר שידורי תעמולה פשיסטיים מאיטליה, נעצר על ידי האמריקאים באשמת בגידה, נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין ואושפז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי למשך 13 שנה. פרשת הענקת פרס בולינגן היוקרתי לפאונד ב-1949, בעודו מאושפז, עוררה סערה עולמית. מורשתו נותרה פצועה, והדיון על הפער בין תרומתו האמנותית לדעותיו המתועבות ממשיך עד היום. ת”ס אליוט, יליד מיזורי שהפך לאזרח בריטי ולאנגליקני אדוק, זכה בפרס נובל לספרות ב-1948. יצירותיו, ובראשן הפואמה “ארץ השממה”, נחשבות לאבני יסוד במודרניזם. שירתו מתאפיינת באינטלקטואליות, ברמיזות ספרותיות מרובות, בשילוב שפות וסגנונות, ובטכניקות חדשניות. גם הוא לא חף ממחלוקת, בעיקר סביב סוגיית האנטישמיות. הצהרתו מ-1934 על הסכנה שמהווים יהודים “חופשיים במחשבתם” לאחדות התרבותית, ותיאורים סטריאוטיפיים ודמוניים של יהודים בשירים כמו “Burbank with a Baedeker: Bleistein with a Cigar” ו-“Gerontion” (“וְהַיְּהוּדִי גּוֹהֵר-רוֹבֵץ עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן”), ממשיכים להעיב על הערכתו. אף שיש המנסים לפרש זאת כסאטירה, מבקרים רבים רואים בכך ביטוי לאנטישמיות מובהקת, שאולי הושפעה גם מידידו פאונד. שניהם, פאונד ואליוט, הותירו מורשת אמנותית כבירה לצד צללים מטרידים.

קולות אמצע המאה: הזוהר הניו-יורקי של או’הרה והריאליזם המחוספס של בוקובסקי

המחצית השנייה של המאה ה-20 הציגה קולות חדשים ומובחנים בשירה האמריקאית, המשקפים את השינויים החברתיים והתרבותיים שלאחר מלחמת העולם השנייה. פרנק או’הרה וצ’ארלס בוקובסקי, אף שפעלו באותה תקופה כללית, ייצגו שני קצוות שונים של החוויה האמריקאית. או’הרה, משורר אמריקאי, דמות מרכזית באסכולת ניו יורק, היה משורר אורבני מובהק, שחי ופעל בלב הסצנה האמנותית התוססת של מנהטן. עבודתו כאוצר במוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) והיכרותו עם ציירי האקספרסיוניזם המופשט עיצבו את שירתו. הוא פיתח סגנון ספונטני, שיחתי, כמעט יומני, שלוכד רגעים מחיי היומיום בעיר – פגישות, שיחות טלפון, הליכות ברחוב – בשילוב אזכורים מעולם האמנות, הקולנוע והמוזיקה. קובץ שיריו “שירי ארוחת צהריים” מדגים היטב את גישתו הבלתי אמצעית והאירונית לעיתים. חייו האישיים, כולל היותו הומוסקסואל בחברה שמרנית יחסית, מצאו ביטוי בשירתו. מותו הטראגי והפתאומי בתאונת דרכים בגיל 40 קטע קריירה בשיאה. לעומתו, צ’ארלס בוקובסקי, שהחל כדמות מחתרתית וזכה להכרה מאוחרת יותר, במיוחד באירופה, תיעד את הצד האפל והשולי של החיים האורבניים, בעיקר בלוס אנג’לס. חייו היו רצופי קשיים: ילדות בצל אב מתעלל, מאבק באקנה קשה, עבודות פיזיות משמימות (כמו שירות הדואר, שהונצח ברומן באותו שם), ועשורים של אלכוהוליזם כבד. שירתו והפרוזה שלו מתאפיינות בריאליזם בוטה וישיר, בשפה יומיומית וגסה לעיתים, ובתיאור חסר רחמים של מין, אלימות, בדידות וייאוש קיומי. הוא הפך לקול של המנוכרים והמדוכאים, ונחשב למבשר של זרם ה”ריאליזם המלוכלך”. בעוד או’הרה חגג את האנרגיה והזוהר של הכרך, בוקובסקי חשף את פצעיו ותחלואיו.

מגוון סגנונות ונושאים: השתקפות החוויה האמריקאית המשתנה

עיון משווה בשבעת המשוררים הללו חושף מגוון סגנוני ותמטי עצום, המשקף את פניה המשתנות של אמריקה ואת ההתפתחויות בשפה ובאמנות. מבחינה סגנונית, אנו נעים מהחרוז החופשי והמתפרץ של ויטמן, המבקש להכיל את המולת הדמוקרטיה, דרך המוזיקליות המוקפדת והצורות הקלאסיות יחסית של פו ופרוסט, אל המורכבות האינטלקטואלית, השבירה והאלוזיות של המודרניסטים פאונד ואליוט, המבטאים את משבר הערכים והתחושה של עולם מפורק. בהמשך, אנו פוגשים את הספונטניות השיחתית והאישית של או’הרה, הלוכדת את קצב החיים המודרניים, ואת הישירות הגולמית והבלתי מסוננת של בוקובסקי, השואבת משפת הרחוב והפאבים. גם הנושאים מגוונים: ויטמן חוגג את הגוף, הטבע והדמוקרטיה; פו צולל אל תהומות הנפש, האימה והעל-טבעי; פרוסט מהרהר על הטבע, הבחירה והזמן; פאונד ואליוט מתמודדים עם ההיסטוריה, התרבות, האמונה והמשבר הרוחני של המערב; או’הרה מתמקד בחיי היומיום, באמנות, ביחסים ובחוויה האורבנית; ובוקובסקי חושף את המאבק הקיומי של האדם הפשוט, את הניכור ואת חיי השוליים. דרך העיסוק בנושאים כמו העצמי מול החברה, טבע מול עיר, אהבה ואובדן, רוחניות וחומרנות, כל אחד מהם הציע פרשנות ייחודית לחוויה האמריקאית בתקופתו, תוך שהוא מרחיב את גבולות השפה והשירה.

מורשת חיה ומורכבת: מדוע ממשיכים לקרוא אותם?

שבעת המשוררים הללו, על אף השונות העצומה ביניהם, מהווים יחדיו חלק בלתי נפרד מהקאנון הספרותי האמריקאי והעולמי, ומורשתם ממשיכה להדהד ולהשפיע. השפעתם על דורות של כותבים שבאו אחריהם ניכרת: ויטמן נחשב לאבי השירה האמריקאית המודרנית והשפיע על משוררי הביט כמו אלן גינסברג; פו הטביע את חותמו לא רק על ספרות האימה והבלש אלא גם על הסימבוליסטים הצרפתים כמו בודלר; פרוסט נותר אחד המשוררים האהובים והמצוטטים ביותר באנגלית; פאונד ואליוט עיצבו דורות של משוררים ומבקרים במורכבותם האינטלקטואלית והסגנונית; או’הרה השפיע על משוררים שביקשו ללכוד את ההווה באופן בלתי אמצעי; ובוקובסקי הפך למודל עבור כותבים המתמקדים בריאליזם מחוספס ובחיי השוליים, כמו ריימונד קארבר. המורשת של חלקם, במיוחד פאונד ואליוט, נותרה מורכבת בשל דעותיהם ואמירותיהם השנויות במחלוקת, בעיקר בנושא האנטישמיות. עובדה זו מאלצת קוראים ומבקרים להתמודד עם השאלה המטרידה של הקשר בין האמן ליצירתו ובין ערכים אסתטיים לערכים מוסריים. למרות זאת, ואולי גם בגלל מורכבות זו, שירתם של כל השבעה ממשיכה להיקרא, להילמד ולעורר דיון. הם נוגעים בנושאים אוניברסליים, מתנסים בגבולות השפה ומציעים דרכי התבוננות ייחודיות על המצב האנושי ועל החוויה האמריקאית הספציפית. העיסוק המתמשך ביצירתם מעיד על כוחה של שירה גדולה לחצות זמנים ותרבויות ולהישאר רלוונטית ומעוררת מחשבה.